נתן בשבילך

לא פירסמתי כבר הרבה זמן, אבל בשביל Nathan for You הייתי חייב לכתוב.
בתוכנית החדשה של קומדי סנטרל, נת'ן פילדר (Jon Benjamin Has a Van) הוא יועץ שיווק שמגיע לבתי עסק על מנת לעזור להם להשיג יותר לקוחות. לפי קומדי סנטרל, בעלי העסקים בתכנית אינם שחקנים. אני לא בטוח שזה נכון, אבל זה גם לא משנה. בזכות ה delivery המצויין של פילדר והדיוק הקומי שלו, נוצרות סיטאציות קומיות מעולות שאין חשיבות אם נכתבו מראש או לא (למשל הפגישה של פילדר עם יחצן הוליוודי חלקלק)

הנה חלק מהפרק הראשון של "נתן בשבילך", בשבילכם:

פורסם בקטגוריה Combreevs | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

CBB on IFC


זה רשמי!
סקוט אוקרמן ScottAukerman@ (סקוקרמן), הודיע היום בפודקאסט שלו ש Comedy Bang Bang הופכת לתוכנית טלוויזיה בערוץ IFC.
כרגע לא ידוע יותר מדי על התוכנית, אבל יהיו בה ראיונות, מערכונים ורג'י ווטס (Reggie Watts) אחד שיהיה אחראי על המוסיקה.
מה שבטוח זה שבקיץ הקרוב תהיה תוכנית טלוויזיה שכולם יסכימו שהיא התוכנית הטובה ביותר בעולם.

סקוט אוקרמן מעדכן בינתיים:

"Hi everyone, glad I can finally talk about this. We've been working on it since November. I couldn't even really talk about the pilot, which we started working on last May. Tim & Eric's Abso Lutely is the production company – Myself, Dave Kneebone at Abso, and Leo Allen are Exec Producing. The other writers are Neil Campbell (who is also producing), and Tim Kalpakis & Dave Ferguson from The Birthday Boys.Ben Berman, who directed several Jon Benjamin Have a Van eps, is directing every episode. Can't wait for you guys to see it – it came out really great, and I think both fans of the podcast and newcomers will really enjoy it!"

ממש שמחתי לשמוע שליאו אלן LeopoldAllen@ (שרק לפני כמה ימים בחרתי בו כאחד הקומיקאים הטובים של 2011) מעורב בתוכנית.

פורסם בקטגוריה Combreevs | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

2011. קומיקאים.

רציתי להכין רשימה של הקומיקאים הכי טובים של 2011, אז הצצתי ברשימה של שנה שעברה ורוב השמות שם די רלוונטים גם ל 2011. מה גם שלא היו מספיק ספיישלים השנה (חוץ מזה של לואי סיקיי, שהיה די בינוני). בגלל זה החלטתי לצמצם את הרשימה לחמישה קומיקאים ולתת גם קרדיט לכותבים ולא רק לפרפורמרים.

5. ליאו אלן LeopoldAllen@

ליאו אלן (Leo Allen) מנחה כבר שנים את ערבי הסטנד-אפ בימי שני בתיאטרון ה UCB בניו-יורק. לפני זה הוא היה פעיל בסצינה הניו יורקית כשכתב לקונאן אובריאן ול SNL. השנה אלן הצטרף לג'ון בנג'מין לכתוב ולשחק באחת הסדרות הטובות של השנים האחרונות Jon Benjamin Has a Van.

4. ג'ון לי (John Lee)

ג'ון לי ווורנון צ'טמן מ PFFR עובדים הרבה. עוד מעט יוצאת העונה השלישית של Delocated ובינתיים הם יצרו פנינה טלוויזיונית-The Heart She Holler, סדרה פרודו-אבסורדית בכיכובו של פאטון אוסוולט. כמו שאר התכנים של PFFR, גם הסדרה הזו ייחודית ומקורית. אני רק מקווה ש Adult Swim יאריכו את הסדרה מעבר לשישה פרקים ששודרו.

❤. ג'ון בנג'מין HJBenjamin@

אחד הקומיקאים החשובים והמעורכים של הסצינה הניו-יורקית. כאמור, יצר וכיכב באחת התוכניות הטובות של השנים האחרונות-Jon Benjamin Has a Van (שכתבתי עלייה בפוסט ישן).

2. האריס וויטלס Twittels@

אני מת על האריס. הוא גם כותב (התוכנית של שרה סילברמן ו Parks and Recreation), גם מופיע כחימום במופעי הסטנד-אפ של לואי סיקיי ושרה סילברמן וגם המציא את ה HumbleBrag@ בטוויטר.
הנה שיר של הלהקה בה הוא מתופף (Don't Stop Or We'll Die)

והנה הפינה שלו ב Comedy Bang Bang בה הוא מקריא בדיחות לא מצחיקות שנעצרו כמה שלבים לפני כתיבתן בטוויטר.

1. סקוט אוקרמן ScottAukerman@

אין מה לעשות, גם השנה אוקרמן במקום הראשון. אוקרמן (הסנדק של הסצינה בלוס אנג'לס) הוא האיש המצחיק והחשוב ביותר בקומדיה האלטרנטיבית האמריקאית. בערבי ה Comedy Bang Bang שהוא מפיק ומנחה הוא מארח את טובי הקומיקאים וגם נותן במה לקומיקאים צעירים בתחילת דרכם. בנוסף, רשת הפודקאסטים שלו, Earwolf, התרחבה ויש בה כבר 16 תוכניות שונות.
פרק המיטב של 2011 של Comedy Bang Bang הפודקאסט יצא השבוע למי שרוצה לנסות.

ולסיום פרס חביב הקהל- TVsAndyDaly@

פורסם בקטגוריה Combreevs | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , | תגובה אחת

Tim and Eric's Billion Dollar Movie

הסרט יוצא במרץ בקולנוע בארה"ב ולא נראה ששום מפיץ ישחרר אותו בארץ. אבל החדשות הטובות הן שבסוף ינואר ניתן יהיה כבר לרכוש ולצפות בו אונליין.
והכי חשוב, שף גולדבלום גם בסרט וגם בטריילר.

פורסם בקטגוריה Combreevs | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

מטא מצחוק

הומור אלטרנטיבי חדש- סימון, עליונות ומטא-קומדיה.

טקסטים קומיים, מעבר למשמעויות הרבות שהם יכולים להכיל, הם טקסטים שהמשותף להם הוא שכולם מכילים אקט תקשורתי הומוריסטי. כלומר, גירוי או מידע שעוברים ממוען לנמען ואמורים ליצור אצל הנמען צחוק. בשנים האחרונות, הקומדיה האלטרנטיבית האמריקאית שינתה את הדרך בה הטקסטים שלה מפעילים את הגירוי הזה אצל הנמען. טקסטים אלה יוצרים אצל נמעניהם תחושת עליונות שמופנית אל קורבן מופשט שקיים מחוץ לדיאגזיס של הטקסט ושקשור להומור. קורבן זה יכול להיות מבנים של הומור, פורמטים של הומור, קהל של הומור וסוגים של הומור (גבוה מול נמוך, הומור של הזרם המרכזי מול הומור אלטרנטיבי). בכדי להסביר טענה בצורה ברורה, זו יש קודם להסביר מספר מושגי יסוד במחקר ההומור.
המבנים התיאורטיים הקיימים במחקר של הומור מנסים לבדוק מהם המנגנונים אותם הטקסט מפעיל על מנת להעביר לנמען את הגירוי שיגרום לו לצחוק. רוב המבנים האלה מציינים פחות או יותר את אותם הכלים הפועלים בטקסט. אני מבסס את המודל שלי על המודל של ג'רון ונדאל (Jereone Vandaele) משום שהוא משלב בתוכו מודלים של חוקרי הומור מובילים כמו ויקטור רסקין (Victor Raskin) וסלווטורה אטרדו (Salvatore Attardo). חשוב אולם, לזכור כי צחוק היא פעולה כמעט אי-וולונטרית סובייקטיבית ואם משהו מצחיק אותך, או שלא, תגובת הצחוק היא מיידית.
ונדאל כותב על שלושה כלים הפועלים יחד כדי ליצור צחוק אצל הנמענים: עליונות (superiority), חוסר התאמה (incongruity) וסימון הבדיחה (cueing) (222). חוסר התאמה- מנגנון שפועל על הפתעה של הנמען. כלומר, ניגוד בין מה שהנמען מצפה שיקרה, על פי ההיכרות שלו עם העולם לבין מה שבסופו של דבר מתרחש בטקסט (Shultz, 12). עליונות- תחושה שנוצרת מהיות הנמען עליון על מישהו או על משהו, העליונות יוצרת תחושת עליזות (cheerful mood) שגורמת לנמען לצחוק (Vandaele 224). ונדאל מפריד בין עליונות אגרסיבית שמסמנת לה קורבן ספציפי בטקסט, למשל אדם המקבל חבטות בקומדיית סלפסטיק או בדיחות גזעניות ושוביניסטיות שיוצרות עליונות על אוכלוסיות חלשות בחברה (225). סימון הבדיחה- הכלי שהופך את הבדיחה לאקט תקשורתי. בעזרתו מסמן המוען לנמען כי התגובה הראויה למסר אותו הוא מקבל היא צחוק. הסימון יכול התבטא בטון בה מסופרת הבדיחה, בשימוש בקונבנציות של בדיחות או אפילו בעצם העובדה שהנמען יודע כי הוא הולך לראות קומדיה. חוקרים שונים מתייחסים למושג ה cueing בשמות שונים: metacomunication, metacues and para-linguistic markers (Schechner 92, Paulos 52, Palmer). לפי ונדאל, שלושת הכלים הללו, כשהם פועלים יחדיו, יוצרים תוצאה של צחוק (225).

המודל שלי שמסביר כיצד טקסט יוצר צחוק אצל נמעניו, שונה מזה של ונדאל בכך שאצלי חוסר ההתאמה ותחושת ההפתעה אינם בהכרח מנגנונים יוצרי צחוק. דווקא תחושות של בטחון והיכרות הן שיוצרות צחוק במודל שלי (יחד עם עליונות). אפשר לראות חוקרים שונים שטוענים ההנאה מרוב הז'אנרים הטלוויזיוניים נובעת מתחושה של סדר, חזרה, סדרתיות והיכרות (Silverstone; Ellis; Fiske).
במקרה של ההומור תחושת הביטחון נוצרת בעיקר על ידי סימון הבדיחה. סימון הבדיחה מכין את הנמענים לבדיחה, כך שאין באמת תחושה של הפתעה אצל הנמענים. פעמים רבות הסימון אף מאשר לנמענים מתי הסתיימה הבדיחה, כמו במקרה של צחוק רקע בסיטקומים. הנמענים מרגישים נוחות וביטחון מכך שיכלו לצפות את אשר יתרחש, כלומר הולך להיות משהו מצחיק. כך למשל, משפט אשר מתחיל ב"פולני אחד" מסמן לנמען כי הוא עומד לשמוע בדיחה. יתרה מכך, ברור לנמען כי הבדיחה תהיה סטריאוטיפית על כך שהפולני אינו חכם במיוחד. כמו גם במקרה של ג'יי לנו (Jay Leno), מגיש תוכנית לילה אמריקאית שיספר בדיחה על ביל קלינטון וברור כי הבדיחה תהיה על חיי המין של קלינטון. הפאנץ ליין של הבדיחה לא ייצור חוסר התאמה, כי אם מענה על ציפיותיהם של הנמענים שנובעות מעצם סימון הבדיחה.
קומדיה כזו, המבוססת על תחושה של היכרות, היא לרוב קומדיה של הזרם המרכזי. תחושת ההיכרות נוצרת על ידי מאפיינים כמו catchphrases (משפטים שחוזרים על עצמם), דמויות חוזרות ו"קומדיה של קומיקאים" כהגדרתו של סטיב סיידמן (Steve Seidman). כלומר קומדיה המבוססת על הפרסונה המוכרת של קומיקאים (Seidman 1980). תחושת ההיכרות נותנת לנמענים להרגיש נוח משום שהם יודעים מה מצפה להם ולכן הומור זה יכול לפנות לקהל רחב יותר. כל פעם שאחת הדמויות בארץ נהדרת, למשל, מדברת אנחנו כצופים צפים למשפט הקבוע שלה שגורף את רוב הצחוקים.

הומור של הזרם המרכזי משתמש גם בתחושת עליונות כדי לגרום לצחוק. זוהי, לרוב, עליונות אגרסיבית שהקורבן שלה נמצא בתוך הטקסט ושייך בדרך כלל לקבוצות חלשות בחברה. גם ההומור האלטרנטיבי משתמש בעליונות אגרסיבית. אולם ההבדל בין הקומדיה האלטרנטיבית לזו של הזרם המרכזי, מבחינת המנגנון אותו הן מפעילות, הוא בכך שהקומדיה האלטרנטיבית משתמשת גם בעליונות לא אגרסיבית כדי ליצור צחוק. עליונות כזו איננה מופנה לקורבן. היא נוצרת ממה שמכנה ונדאל Reframing, כלומר מהיכולת לפתור את הבדיחה ונדאל אומר כי יכולת זו נובעת מהידע שיש לנמען בנושאים כמו אומנות, הגות, פוליטיקה ומדע. הקומדיה האלטרנטיבית דורשת מנמעניה סף של ידע בנושאים הללו, מי שמחזיק בידע זה יוכל לפרש את הבדיחה בצורה נכונה וירגיש תחושה של עליונות וסיפוק (246).
טענתי היא שבשנים האחרונות הקומדיה האלטרנטיבית העבירה את הידע הנדרש מנמעניה, על מנת לפרש את הבדיחה, אל תחום הקומדיה. זאת כשהיא הפכה את הקורבנות לתחושת העליונות לקורבנות מופשטים וחוץ-דיאגטיים, השייכים לתחום ההומור. באופן זה, הטקסט או המנגנון הקומי שפועל בו מציבים את עצמם כעליונים למנגנונים קומיים, ז'אנרים קומיים, קהל, וסוגי הומור אחרים. הטקסטים אותם אני בודק משתמשים בשלוש אפשרויות להפעלת תחושות העליונות הללו: 1. בדיקה ז'אנריסטית- בדיקת הקונבנציות והחוקים של הז'אנר בו הטקסט פועל. באופן הזה הטקסט מציב עצמו עליון לז'אנר בו הוא פועל. 2. מטא-הומור- בדיקה של מנגנוני הומור, בעיקר עם הרעיון של הומור כאקט תקשורתי עם מוען ונמען. כך בעצם נוצרת תחושת עליונות על נמענים אחרים של הטקסט. אנטי הומור- זהו הכלי הטקסטואלי סוגים של הומור ובוחר לקורבן את הומור הזרם המרכזי שבנוי על חזרה והיכרות. בשנים האחרונות אפשר לראות, שגם הקומדיה של הזרם המרכזי, בעקבות הקומדיה האלטרנטיבית, מוצאת קורבנות חוץ דיאגטים ששיכים לתחום הקומדיה, אולם היא מציגה טקסטים שמשתמשים בעליונות אגרסיבית על קורבן ספציפי בתחום הקומדיה. למשל, טקסטים קומיים אחרים או שחקנים קומיים ספציפיים.
את השינוי שהתרחש בקומדיה האלטרנטיבית אדגים בעזרת שלוש תוכניות: Mr. Show, Wonder Showzen & Tim and Eric Awesome Show, Great Job. תוכניות אלה מציגות שלושה סוגים של קורבנות חוץ דאגטים ולא ספציפיים שקשורים לקומדיה: פורמט תוכנית המערכונים כקורבן, האקט התקשורתי של הבדיחה כקורבן וההומור של החזרה, שמאפיין את הזרם המרכזי, כקורבן.
אפשר לראות אפילו על פי שמות שלוש התוכניות כי הן מתייחסות בצורה מודעת והומוריסטית, אולי אפילו מלגלגת, לפורמט אליו הן מתייחסות- תוכניות המערכונים (variety show, sketch shows).

שבירת הז'אנר, מטא-הומור ואנטי-הומור- כיצד הטקסט האלטרנטיבי יוצר עליונות חוץ-דיאגטית על מנגנון קומי.

שבירת הז'אנר: עליונות על ז'אנר תוכניות המערכונים.
ז'אנר תוכניות המערכון הוא ז'אנר שצמח ממופעי הוודוויל וה Music-hall (Neale 62). הוא נשאר נאמן להם בצורתו: תוכנית הבנויה מערכונים קצרים ופשוטים כשכל אחד מהם מורכב מסיטואציה אחת עם מספר דמויות בסט אחד. בדרך כלל הסיטואציה מאד פשוטה והיא מסתיימת בשיא או בפיתרון (payoff) (Neale 62). ברוב המערכונים הפופולארים הבדיחה נבנית סביב gag בודד. למשל המערכונים החוזרים (recurring) ב SNL בהשתתפות דמותו/ה של "פאט האנדרגוניסט". מערכונים אלה בנויים סביב השאלה האם פאט הוא גבר או אישה. בכל מערכון כזה מוצגות כל הדמויות מוצגות בתחילת המערכון, העלילה אינה משתנה כמעט ממערכון למכרכון אלא רק מיקום הסיטואציה.

כל אלה הם המאפיינים שהתכנית Mr. Show מנסה לשבור.
התוכנית Mr. Show היא תוכנית המערכונים הראשונה של רשת הטלוויזיה האמריקאית HBO. היא הוגשה על ידי בוב אודנקירק (Bob Odenkirk) ודיוויד קרוס (David Cross), שניים מחלוצי הסצינה הקומית האלטרנטיבית של לוס אנג'לס. התוכנית בנויה במבנה שדומה לקרקס המעופף של מונטי פייטון (Monthy Python's Flying Circus). כלומר, התוכנית היא רצף של מערכונים המתחברים אחד לשני, כאשר לפעמים קשה להבחין מתי נגמר מערכון אחד והתחיל אחר. רבים מהמערכונים בתוכנית בודקים את הפורמט של תוכניות המערכונים, בכל פרק יש לפחות מערכון אחד שבנוי בצורה מוגזמת על פי קונבנציות שמאפיינות את תוכניות המערכונים הקלאסיות: דמויות שטוחות, סט התרחשות בודד, פאות ותלבושות, משפטי מחץ ו catchphrases. מערכון זה הוא מערכון "דמה" שיוצרים קרוס ואדינקירק כדי שישמש בסיס למערכון אחר שנבנה עליו. המערכונים של Mr. Show בדרך כלל כוללים מספר דמויות, מספר מקומות התרחשות וסיטואציות שאינן בנוית על גאג אחד ויכולות להשתנות או להתווסף באמצע המערכון. מערכון "הדמה" נראה מגוחך כשהוא מוצב אל מול המערכון המורכב יותר. קיימת דרישה מהצופים להבין כי זהו מערכון "דמה" ועל מנת להבין זאת הם צריכים להיות מודעים לחוקי הז'אנר של תוכניות המערכונים.

מטא-הומור: עליונות על נמענים אחרים של הטקסט\ האקט התקשורתי של הבדיחה כקורבן לעליונות.

סלווטורה אטרדו (Salvatore Attardo) מדבר על המושג מטא-הומור. מטא-הומור זהו מצב בו יש בדיחה עם מספר רמות- בדיחה אחת שנבנית על מבנה נתון של בדיחה אחרת. אטרדו גורס, כי בדרך כלל כדי להבין את הרמות הנוספות של הבדיחה יש צורך להבין את המנגנון הקומי עצמו (2001,117). דוגמה לסוג של בדיחה בעלת שתי רמות היא shaggy dog stories בדיחות שילדים נוהגים לספר. ניל נוריק (Neale Norrick) מסביר כי בדיחות אלה בנויות מסיפור ארוך מאד שמסתיים בצורה בנאלית. ההנאה של הילדים מסיפור הבדיחה היא הנאה של עליונות המוען על הנמען (65). הנמען מבחין, על יד cueing, כי זוהי בדיחה ומצפה שהיא תהיה מצחיקה, אולם כשהיא מתבררת כלא מצחיקה ושהוא האזין לסיפור הארוך לשוא, הבדיחה היא בעצם על חשבונו.
דוגמה לבדיחה כזו אפשר למצוא ב Wonder Showzen שהיא סדרה קומית שהפורמט שלה הוא פרודייה על הפורמט של סדרות כמו רחוב סומסום. ברחוב סומסום כל תוכנית "מוגשות בחסות" אות מהאל"ף בי"ת, מספר או מילה שמבנה את התמה המרכזית של הפרק. הפרק השמיני מהעונה הראשונה של Wonder Showzen "מוגש בחסות" המילה "סבלנות" והוא מתיימר ללמד ילדים מהי סבלנות. לאחר כרבע שעה מהפרק אחת הדמויות הולכת לראיין דייגים שיסבירו לילדים על סבלנות (הדייגים אינם יודעים כי זו איננה תוכנית לילדים). אחד הדייגים מדבר במבטא זר ואינו מצליח להגיד את המילה patience בהיגוי נכון. הדמות אומרת לו איך להגיד את המילה בצורה נכונה והדייג חוזר אחריה בצורה לא נכונה. קטע זה חוזר על עצמו כשתי דקות, מה שבודק את הסבלנות של הצופים בפרק.

לאחר מכן, הסצינה נקטעת ומופיעה כתובית שאומרות כי יוצרי הסדרה מודעים לכך שהפרק שמלמד על סבלנות בדק את הסבלנות של הצופים בצורה מוגזמת והם רוצים להחזיר את המצב לאחור ולהתחיל מחדש. ברגע זה הפרק מתחיל לחזור אחורה, כאשר כל הטקסט הופך לג'יבריש, כדיבור שמושמע לאחור. יש לציין שאלו 10 דקות בהן הצופים בבית רואים פרק בהילוך אחורי והם אינם יודעים אם התוכנית באמת תחזור עד להתחלה או שהקרנת הפרק לאחור תפסק בקרוב. על פניו, אין משהו מצחיק בפרק שחוזר לאחור במשך 10 דקות. הבדיחה הברורה, של פרק המלמד על סבלנות ומעצם כך בודק את סבלנות הצופים, עובדת גם אחרי שתי דקות כאלה (שתי דקות מתישות אך מצחיקות). יוצרי התוכנית בעצם צוחקים על הצופים שמצפים שיקרה משהו נוסף מעבר לחזרה לאחור של הפרק. הבדיחה היא, אם כן, כמה זמן יוצרי הסדרה ימשיכו להריץ את הפרק לאחור.
מי שנהנה מבדיחה נהנה, לדעתי, כי הוא מבין שהבדיחה הולכת להמשך 10 דקות וכי הוא מבין שרוב האנשים לא מבינים זאת ויתעצבנו על כך או יצפו לפתרון מוכר (ואכן, הפרק הזה עורר תגובות נזעמות של צופים, גם בקרב מי שמכנים עצמם מעריצי הסדרה). הפרק נותן תחושה של עליונות ושותפות עם היוצרים בבדיחת ה shaggy dog story שלהם על שאר הצופים. העליונות הזו היא זו שגורמת לאפקט הקומי. יש דרישה מהנמענים לחשוב על האקט התקשורתי שבבדיחה ולהבין כי סימון הבדיחה, שמבנה אותה כאקט תקשורתי, הוא סימון מטעה ואינו מסמן את הבדיחה מרמה שנייה הקיימת בטקסט.
דוגמה זו קרובה לתחושת העליונות שמתאר ג'ייסון מיטל (Jason Mittell) במאמרו על נרטיבים של סדרות דרמה איכותיות בטלוויזיה. מיטל טוען שחלק מההנאה המופקת מצפייה בתוכניות אלה נובעת ממה שהוא מכנה "narrative special effects" – כאשר האסתטיקה הנרטיבית מודגשת במקום להיות מוסתרת (35). במצב כזה העבודה של התסריטאים מוערכת על ידי צופי התוכנית. מיטל מדגים את תחושת ההערכה הזו בשאלה ששואלים מעריצי התוכנית סיינפלד (Seinfeld) – "איך התסריטאים מצליחים בכל פרק של לחבר את כל קווי העלילה המקבילים לסיום אחד וסגור?" (35). התחושה הזאת של התסריט "השקוף" גורמת לצופים תחושה שהם רואים את מלאכת התסריט (ואחרים לא) ומכך גם ההנאה שלהם מהתכנית (Mittell 35).
דוגמה נוספת מהסדרה לשימוש מודע ב cueing מטעה היא במערכון בו ילד מראיין תיירים, שאינם יודעים כי הם משתתפים במערכון, באתר נפילת מגדלי התאומים ושואל אותם- "can we ever laugh again?". המערכון עוסק בנושא שנוי במחלוקת- הומור ופיגוע התאומים. המערכון חושף את הקו אותו מציבה החברה בין נושאים רציניים שאסור לצחוק עליהם לנושאים שעליהם "מותר" לצחוק. הילד מבקש מחלק מהמרואיינים להגיד מה הם חושבים על אסון התאומים, כאשר הם מרכיבים מסיכה מצחיקה על הפנים. הוא אומר להם כי בעריכה יוספו אפקטים קוליים מצחיקים.

מה שנוצר זה פער בין התוכן, שהוא רציני, לבין הצורה, שהיא הומוריסטית: האנשים מדברים על כמה אסון התאומים היה נורא, בעוד שהטקסט מסמן לנמענים שהם אמורים לצחוק ממנו. אולם, תוכן הטקסט לא אמור להיות מצחיק וה cueing המוגזם אמור לסמן זאת לצופים. הבדיחה בעצם נוצרת מכך שהמערכון חושף את מנגנון ה cueing . חשיפה זו מגלה את הקו התרבותי שמפריד בין נושאים רציניים לנושאים הומוריסטיים. כמו כן, אפשר להגיד כי על פני השטח, התוכן המילולי של הבדיחה פחות משמעותי מהצורה או המנגנון שלה. זוהי גם טענתם של ליטלווד ופיקרינג לגבי הקומיקאים האלטרנטיביים החדשים (296). המערכון, בעצם בודקת טענה זו, שכן הוא מנסה להראות שה cueing, השייכים לאקט התקשורתי של הבדיחה, אינם בהכרח מביאים לתוצאה של צחוק. הצחוק, במקרה הזה, נובע מההבנה של שה Cueing "מזוייפים" ושהתסריטאים מתבדחים על חשבון חלק מהנמענים שלהם, בדיוק כמו ילדים שמספרים בדיחות Shaggy Dog.

אנטי-הומור: עליונות על מנגנון של הומור- הומור של היכרות וחזרה כקורבן.

אנטי הומור מציב את ההומור האלטרנטיבי כעליון להומור של הזרם המרכזי ולתחושת ההיכרות עליו הומור זה מתבסס. ההומור האלטרנטיבי עושה זאת את על ידי כך שהוא מעלים כל הגיון קומי או נרטיבי מוכר מהטקסט ומציב את ההומור שמשתמש בתחושת היכרות וחזרה כקורבן לתחושת העליונות שנוצרת מהטקסט.
Tim and Eric Awesome Show, Great Job היא תוכנית שבונה את רוב המערכונים שלה סביב הרעיון של אנטי-הומור. רוב המערכונים חסרים הגיון פנימי ברמה הנרטיבית, והפעולות והמניעים של הדמויות נראים כמעט אקראיים. גם אמצעי המבע שלה חסרי הגיון: תנועות מצלמה מהירות ואינטר-קאטים, שאינם נראים קשורים להתרחשות. כך למשל, במערכון מסוים נראים שני אנשים השרים שיר בצורה נוראית. במהלך השיר הם מקיאים ונראים extreme close-ups של הפרצופים שלהם. לאחר השיר כתב מראיין אותם. הוא שואל אותם שאלה על אבא שלהם והם מקיאים שוב ומשתחווים. הומור כזה מנוגד להומור של הזרם המרכזי משום שגם מעריצי התוכנית לא יכולים לנחש מה עומד להתרחש. התוכנית מתנגדת לכל רעיון של הגיון נרטיבי, מבנה או חזרה הקיימים בתוכניות המערכונים הפופולאריות.
תוכניות מערכונים פופולאריות, כמו ארץ נהדרת ו Saturday Night Live (SNL), יוצרות צחוק על ידי כך שהן משתמשות בחזרה. רוב הדמויות במערכונים שלהן הן דמויות חוזרות עם מאפיינים ומשפטים קבועים, למשל דמותו של Matt Foley שהייתה דמות פופולארית ב SNL. מאט פולי היה מדריך מוטיבציה לנערים בעיתיים, שהיה מרצה להם על הצלחה בחיים, כאשר הוא עצמו חי בקרוואן. המשפט שהוא תמיד אומר הוא שאסור לעשן סמים ולהיות פרחח כי"you'll end up in a van down by the river" . בסוף כל מערכון הוא היה מועד ושובר חפצים שהיו מסביבו.

כל מערכון עם הדמות הזו, והיו מספר לא מבוטל של מערכונים כאלה, היווה וריאציה על שאר המערכונים איתה, כאשר הדבר היחידי שהשתנה ממערכון למערכון היה מקום ההתרחשות והסיטואציה שהבנתה את ההתרחשות. ההנאה מצפייה במערכון זה נובעת מכך שהצופים יכולים לנחש מה עומד להתרחש, משום שהם מכירים את המבנה של המערכון הספציפי הזה ואת ה catchphrase של הדמות (שזכה למחיאות כפיים בכל פעם שנאמר). המערכון, אם כן, עונה לציפיותיהם של הנמענים ויוצר אצלם תחושה של ביטחון וסיפוק.
Tim and Eric Awesome Show מבדילה את עצמה מתוכניות מערכונים כאלה על ידי כך שהיא מוציאה כל הגיון מהמערכון, ובכך אינה מאפשרת לצופים לשער מה עומד להתרחש. אולם האם חוסר-הגיון לבדו מספיק כדי לגרום לצחוק אצל נמעני הבדיחה? שהרי חוסר הגיון יכול לגרום גם לבלבול או לתסכול ויכול להימצא בז'אנרים שונים ולא רק בקומדיה. אפשר להגיד כי הסימון הוא שעוזר לנמענים להבין כי זוהי קומדיה, אולם במקרה הזה הסימון אינו מספיק ומוביל אף הוא למבוי סתום. תחושת העליונות הנוצרת כאן היא על סוג ההומור של הקומדיה של הזרם המרכזי. התוכנית בעצם אומרת אנחנו זה לא "הם" כשההם אלה תוכניות המערכונים הפופולאריות. כמו פייר בורדייה (Pierre Bordieu), אני מאמין כי הטעם שלנו הוא חלק בהגדרה של האישיות שלנו בחברה. אנחנו בוחרים בין אומנות גבוהה ונמוכה ומשתתפים בשיח על אומנות גבוהה ונמוכה בכדי להגדיר עצמנו כבעלי טעם גבוה או נמוך. אם כן, לא מן הנמנע, כי חלוקה זו תתבצע גם בשדה ההומוריסטי, שבו אנשים מבדילים עצמם על ידי סוגי הומור שונים : אלטרנטיבי / של הזרם המרכזי.

כל מי שיחפש ב Tim and Eric Awesome Show, Great Job פתרון עבור הסימון הקומי, שפועל על פי מנגנונים של תוכניות המערכונים הפופולאריות, ימצא את עצמו במבוי סתום. מי שיצחק מהתוכנית יצחק בדיוק בגלל שהוא מבין זאת. בעצם כך, הוא מבדיל עצמו מאנשים שמחפשים את מנגנוני ההומור שפועלים על חזרות ועל המוכר, והתוכנית מבדילה עצמה מסוג ההומור שפועל על חזרה והיכרות ומגדירה עצמה כעליונה לסוג ההומור הזה. אינני חושב כי אליטיזם מסוג זה הוא בעייתי, משום שיש לזכור כי גם תוכניות מערכונים של הזרם המרכזי פועלות על מנגנונים של תחושת עליונות. במקרה שלהן, זוהי עליונות על קורבן טקסטואלי והיא עליונות אגרסיבית, משום שבדרך כלל הקורבן מוצג בצורה סטריאוטיפית והבדיחה עליו שוביניסטית או גזענית. המקרה של עליונות חוץ-טקסטואלית בקומדיה האלטרנטיבית הוא פחות בעייתי משום שהיא מאפשר לנמען של הבדיחה שצוחק ממנה להחליט מי הם הקורבנות של הבדיחה.
על מנת לחדד את הרעיון של תחושת העליונות החוץ טקסטואלית אתן דוגמה מתוך איש משפחה Family Guy. איש משפחה היא תוכנית טלוויזיה מצוירת השייכת לזרם המרכזי, למרות שלעיתים אפשר לראות בה מאפיינים אלטרנטיביים. באחד מהפרקים של העונה השישית, שמשודרת כעת בארצות הברית, פיטר, גיבור הסדרה, מסביר לבוסית שלו כי כל יום שלישי חברו קווגמאייר מתקשר אליו ומתאר לו סצינות מתוך הסרט You, Me and Dupree. הבוסית שלו כועסת עליו שכך הוא מבזבז את זמנו במשרד כשבדיוק הטלפון מצלצל ופיטר אומר שהוא חייב לענות כי קווגמאייר התקשר לתאר לו סצינות מתוך Along Came Polly, קומדיה מצליחה בכיכובו של בן סטילר (Ben Stiller). שיחת הטלפון בין השניים:
Quagmire: "Alright, so as you know by this point in the story, Ben Stiller doesn’t like spicy food. (Enthusiastically) Well, guess what's for dinner…"
Peter: (Exited) "NO WAY!"
בקטע הזה אפשר לראות כי התוכנית מתייחסת לסוג מסוים של הומור, שקיים בסרטים של בן סטילר. היא מסמנת את ההומור הזה כנחות וצפוי, ומעצם כך מסמנת את ההומור שלה עצמה כטוב יותר, ואת הצופים שלה כעליונים על צופים של הסרטים של בן סטילר, משום שהם יכולים להבין את המנגנון הקומי שפועל בסרטים אלה. איש משפחה משתמשת פעמים רבות בסוג הומור מסוג זה כדי לצחוק על סדרות קומיות כמו: Seinfeld, Friends, Curb Your Enthusiasm & The Simpsons. כמו בקומדיה האלטרנטיבית גם במקרים אלה קורבן הבדיחה הוא חוץ טקסטואלי. אולם, מה שמבדיל את איש משפחה מהקומדיה האלטרנטיבית זה שאצל איש משפחה הקורבן הוא קורבן ספציפי (מעריצי הקומדיות בכיכובו של בן סטילר, לדוגמה) ותחושת העליונות שנוצרת היא עליונות אגרסיבית המשויכת להומור של הזרם המרכזי. תחושת העליונות שנוצרת גם באיש משפחה וגם ב Tim and Eric Awesome Show, Great Job היא תחושת עליונות על טקסט קומי או צורה קומית, שמתקיימים מחוץ לדיאגזיס של התוכנית עצמה. זוהי תחושה שאפשר להשיג אותה גם מבלי להתייחס לטקסט חיצוני או צורה קומית חיצונית. אפשר להשיג את התחושה הזאת על ידי בדיקה של המנגנונים הקומיים שהם אינהרנטיים לתוכנית עצמה.

סיכום:
תחושת העליונות שנוצרת מטקסטים קומיים, לפי ונדאל, היא תחושה שנובעת מהיכולת לפרש בדיחות בצורה נכונה (246). ככל שהפתרון יותר מסובך ומצריך מהנמען ידע רחב יותר, כך גם מתעצמת תחושת העליונות וקטן מספר האנשים שהצליח לפתור את הבדיחה בצורה אליה התכוונו הכותבים.
השינוי שחל בהומור האלטרנטיבי של השנים האחרונות (ואיתו גם בזה של הזרם המרכזי) הוא שדרישת הסף של הטקסט מהנמענים היא ידע והבנה של מנגנוני הומור, סוגי הומור, ז'אנרים קומיים וטקסטים קומיים ספציפיים (במקרה של קומדיה של הזרם המרכזי). כל אלה הם ה"קורבנות" החוץ דיאגטיים של ההומור החדש. קורבנות אלה הם קורבנות שקשורים בעולם ההומור וכדי להרגיש עליון עליהם יש להבין המבנה שבבסיס ההומור: סימוני בדיחות מרמות שונות, חזרה ובטחון כיוצרי צחוק וקונבנציות של בדיחות. בעצם כך, מי שמבין את הבדיחה ממוקם יחד עם הכותבים והם צוחקים, כמו בבדיחות ה- shaggy dog, על הנמענים שלא מבינים את הבדיחה, או כמו במקרה של Tim and Eric's Awesome Show, Great Job בו הקורבן של הומור ההיכרות מסמן את התוכנית כעליונה לכל ההומור של הזרם המרכזי שמשתמש בהומור של חזרה והיכרות כדי ליצור צחוק.
תוכנית כמו Tim and Eric's Awesome Show, Great Job מוציאה כמעט לגמרי את התוכן מהמערכונים שלה. רוב המערכונים חסרים כל הגיון לוגי. מי שינסה להבין את ההגיון שעומד מאחורי הטקסטים והפעולות של הדמויות נכנס למבוי סתום. באחד המערכונים שלהם לאחת הדמויות מתקלקלת המדפסת, דמות אחרת מגיעה לתקן את המדפסת בכך שהיא חובטת בה. בזמן התיקון ישנם Inserts של שוטים של הדמויות במצבים שאינם קשורים כלל למתרחש. בסוף המערכון המדפסת מתוקנת ושתי הדמויות מתנשפות כאשר יש אפקט של pitch גבוה על הקול שלהם.

לכאורה, זה נשמע ונראה כמו מערכון שלא יצליח להצחיק אפילו ילדים קטנים. אולם, יוצרי הסדרה נחשבים קומיקאים מוערכים בסצינה של הקומדיה האלטרנטיבית. הסתירה הזו היא בדיוק המהות של המערכון. נסיון לחפש במערכון הגיון מעבר לאינפנטיליות שבו יוביל למבוי סתום. הצורה שלו בנויה מאוסף של Cueing של בדיחות שאינם מסמנים בדיחות משום שהגיון הבדיחה כלל לא קיים. הצופים לא אמורים בכלל לחפש את ה Cueing. כלומר, הם אינם אמורים להסתכל על המערכון כבעל מבנה של מערכון קלאסי.
ההומור האלטרנטיבי מחפש לעצמו דרכים כדי להבדיל את עצמו מההומור של הזרם המרכזי, והדרך העיקרית בה הוא בחר היא שינוי המבנים התיאורטיים העיקריים שיוחסו עד כה לבדיחות כאקט של תקשורת. במקום לשנות את התוכן או המבנה של הבדיחה, הוא שינה את המנגנון שבו היא פועלת, המנגנון בעזרתו היא יוצרת צחוק. הצחוק בבדיחות של ההומור האלטרנטיבי אינו נובע מחוסר התאמה, cueing, חזרה ואפילו לא מתחושת העליונות במובן שונדאל מדבר עלייה. הבדיחה היא על מי שמחפש את הבדיחה הלא נכונה.

ביבליוגרפיה:

Attardo, Salvatore. Humorous Texts: A Semantic and Pragmatic Analysis. Berlin: Mouton de Gruyter 2001.
Attardo, Salvatore. Linguistic Theories of Humor, Berlin: Mouton de Gruyter, 1994.
Ellis, John. Seeing Things: Television in the Age of Uncertainty. London: I.B Tauris, 2000.
Fiske, John. Television Culture. London: Methuen, 1987.
Littlewood, Jane and Pickering, Michael. "gender, ethnicity and political correctness in comedy", Because I tell a joke or two comedy, politics, and social difference, Stephan wagg (Ed.) New-York: Routledge, 1998.
Mills, Brett. "Comedy Verite: Contemporary Sitcom Form." Screen. 45 (1): 63-78. 2004 Spring.
Mittell, Jason. "Narrative Complexity in Contemporary American Television” The Velvet Light Trap #58, Fall 2006, 29-40.
Neale, Steve. "Sketch Comedy (Monty Python's Flying Circus)" Television Genre Book, The Glen Creeber (Ed.) London: BFI, 2001.
Norrick, Neal. Conversational Joking. Bloomington, IN: Indiana University Press, 1993.
Palmer, Jerry. Taking Humour Seriously, London and New York: Routledge, 1994.
Paulos, John. I Think, Therefore I Laugh: An Alternative Approach to Philosophy. NY: Columbia University Press, 1985.
Seidman, Steve. Comedian Comedy: A Tradition in Hollywood Film, MI: UMI Research Press, 1981.
Silverstone, Roger. Television and Everyday Life. London and New York: Routledge, 1994.
Stott, Andrew. Comedy, London: Routledge, 2005.
Vandaele, Jereone. "Humor Mechanisms in Film Comedy: Incongruity and Superiority" Poetics Today" 23(2): 221-249, 2002.

פילמוגרפיה:

Hamburg, John. Along Came Polly. USA: Universal Pictures, 2004.
Russo, Anthony and Joe. You, Me and Dupree. USA: Universal Pictures, 2006.

פילמוגרפיה טלוויזיה:

ארץ נהדרת. 2003- , ערוץ 2.
Curb Your Enthusiasm. 2000-2005, HBO.
Family Guy. 1999- . FOX.
Friends. 1994-2004. NBC.
Monthy Python and the Flying Circus. 1969-1974. BBC.
Mr. Show with Bob and David. 1995-1998, HBO.
Saturday Night Live. 1975- , NBC.
Seinfeld. 1990-1998, NBC.
The Tonight Show with Jay Leno. 1992- , NBC.
Tim and Eric Awesome Show, Great Job!. 2007- , Adult Swim, Cartoon Network.
Wonder Showzen. 2005-, MTV2.

פורסם בקטגוריה Combreevs | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

Louis CK's Special Special 2

העונה השנייה של לואי נגמרה והייתה טובה הרבה יותר מהראשונה. גם העונה ערכתי את כל קטעי הסטנד-אפ מהתכנית ל"ספיישל" לואי סיקיי

את זה של העונה הראשונה אפשר לראות כאן

פורסם בקטגוריה Combreevs | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

אני ושולה מתגפגיפים

פורסם בקטגוריה Combreevs | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

Hava Nagila Plugs

בפרק האחרון של Comedy Bang Bang סקוט אוקרמן השמיע קטע שהכנתי כפתיח לפינת ה Plugs. נראה שאוקרמן, ניק טיון, וטוד בארי אהבו את הקטע.
הנה הלינק
http://soundcloud.com/vinshlomo/jewy-plugs
והנה הפרק המלא
http://www.earwolf.com/episode/bro-ing-out-pt-deux/

פורסם בקטגוריה Combreevs, Podcasts | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

מארק מרון וטיול לניו-יורק

זה אחד הסטים האהובים עליי של מארק מרון (Marc Maron)-

Vodpod videos no longer available.

מרון זוכה עכשיו להצלחה שמגיעה לו, בעיקר בזכות הפודקאסט שלו. אבל היו לו גם שנים קשות בהן התקשה להביא קהל להופעות שלו. מרון, יחד עם לואי סי.קי ודיוויד קרוס, נחשב לאחד החלוצים בסצינה האלטרנטיבית ולמרות שהיה הבטחה גדולה, הוא לא הצליח לפנות לקהל גדול. יכול שהסיבה היא שהסטים שלו מאד אישיים ולפעמים זה מרגיש כאילו הקהל מתפקד כפסיכולוג למרון.

הסט הזה צולם ב UCB שבלוס אנג'לס. לפני כחודש ביקרתי בסניף הניו-יורקי של המועדון הזה, שהוא אחד החשובים ביותר בסצינת הקומדיה העכשווית. ראיתי בין היתר את המופע הותיק Asssscat 3000 שהיה מעולה. בנוסף ראיתי סט (קצר מדי) של טוד בארי. הסט היה מעולה כמעט כמו אדם משופם אחד כבן שישים שישב בקהל ולא היה ברור לי, וכנראה גם לו, איך הוא הגיע למקום הזה. כל ההופעה הוא ישב עם פרצוף כועס וידיים משולבות. ראיתי גם כמה קומיקאים שלא שווה להזכיר את השם שלהם והם בטוח לא שווים את כרטיס הכניסה ששילמתי ואת משקה המינימום שהייתי צריך להזמין.

אפשר לזהות את המקום מהסדרה של לואי סיקיי (שלפעמים גם מגיע לתת סט)

פורסם בקטגוריה Combreevs | עם התגים , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

לג'ון בנג'מין יש ואן וגם תוכנית לא רעה

לפני שבועיים קומדי סנטרל התחילו לשדר את התוכנית החדשה של ג'ון בנג'מין – Jon Benjamin Has a Van.
בנג'מין מגלם בה כתב חדשות שנוסע עם צוות צילום בואן, הכתבות שלהם הם המערכונים שמרכיבים כל פרק.
הפרק הראשון היה סביר והתחיל במערכון נחמד בהשתתפות ג'ון גלייזר (שהיה שותף של בנג'מין בעבר), בו הוא שיחק חייל אמריקאי עם Pre-Traumatic stress disorder.
הפרק הסתיים במערכון שקצת נמתח יותר מדי. הפרק השני כבר היה מעולה, והיה בו מערכון ארוך על Little Little Italy עיר קטנה עם תושבים איטלקים קטנים שממוקמת במחסן ב Little Italy שבניו-יורק. נראה שלתוכנית יש פוטנציאל, מה שאומר שקומדי סנטרל הולכים להוריד אותה מהר מאד.
הנה מערכון מפרק 3, ששווה מאד לראות אותו בשביל המערכון על Area 51:
http://www.comedycentral.com/videos/index.jhtml?videoId=390322&title=wigmaker

פורסם בקטגוריה Combreevs | עם התגים , , , , , , | 2 תגובות

Eardrop


פורמט הפודקאסט נותן לקומיקאים חופש אומנותי כמעט מוחלט, נקי משיקולים מסחריים מגבילים. בגלל זה, עיקר התכנים הקומיים האיכותיים מתרחשים היום בפורמט הזה' שצובר תאוצה בארה"ב. לרשת Earwolf יש חלק מרכזי בהפיכת הפודקאסט לפורמט חדשני ומשמעותי בעולם הקומדיה. Eardrop, הפרוייקט החדש של Earwolf, הוא פרוייקט מאד מעניין שהוא מעיין טוויטר קולי. סקוט אוקרמן וג'ף אולריך פתחו קו טלפון עם תא קולי ונתנו את המספר לכחמישים קומיקאים. כל קומקאי יכול להתקשר למספר ולהשאיר הודעה מתי שהוא רוצה וכמה הודעות שהוא רוצה. הוא יכול לדבר, לשיר או כל דבר שמתחשק לו, בתנאי שההודעה תהיה באורך של עד 60 שניות. כל ההודעות שהוקלטו במשך 24 שעות נאספות לקובץ אחד ע"י תוכנה שמעלה את הקובץ לרשת. התהליך הוא אוטומטי, כך שאין שום עריכה וכל ההודעות שהוקלטו ביום מסויים מפורסמות ביום שאחריו כמו שהן. התוכנית "משודרת" כל יום ואפשר להוריד אותה כאן ובאייטיונס.

פורסם בקטגוריה Combreevs, Podcasts | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

לב של נשר


את התוכניות המצחיקות שיש כרגע בטלוויזיה אפשר לספור על שתי אצבעות. ברוב הקומדיות אי אפשר בכלל לצפות ותכנים קומיים טובים אפשר למצוא בעיקר במדיומים אחרים. לכן זה נחמד כשיוצאת סדרת טלויזיה קומית ששווה לראות. Eagleheart היא תוכנית כזו והיא משודרת בערוץ Adult Swim שהוא הערוץ היחידי שעוד מצליח לייצר תכנים מצחיקים. כריס אליוט (Chris Elliott) חוזר לתפקיד ראשי בתוכנית טלויזיה לראשונה מאז Get a Life הקאלטית. אליוט משחק את כריס מונסנטו שהוא מעיין פרודיה על Walker Texas Ranger. מונסנטו והשותפים שלו (מרייה ת'אייר וברט גלמן, חביב הבלוג) נלחמים כל שבוע בפושע אחר- מפושע שעובר אירוע מוחי ומונטנסו עוזר לו להשתקם כדי שהוא יכול להרוג אותו, לפושע שהופך את כל הגברים בעיר ל Creeps. את התוכנית הפיקו גף רוס וקונאן אובריין דרך חברת ההפקה שלהם CONACO.

פורסם בקטגוריה Combreevs | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

Mike Detective


סקוט אוקרמן, והצוות הנאמן ב Earwolf, החלו לשדר תסכית רדיו בלשי קומי בשם Mike Detective. רוב היובל (Rob Huebel) משחק את הבלש מייק בתסכית שהוא פרודייה על סרטי (ותסכיתי) הבלש של שנות ה-40. את הפרקים כותב אוקרמן בעצמו, והם מלאים במשחקי מילים והתחכמויות שאוקרמן אוהב כל כך. פרק חדש יוצא כל יום שלישי ואפשר להוריד את הפרקים באתר של Earwolf, או באייטיונס.
הנה הפרק הראשון:
Mike Detective – Episode 1

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

Comedy Death-Ray – Exclusive Interview With Bob Odenkirk

פורסם בקטגוריה Combreevs | כתיבת תגובה

מארק מרון אצל קונאן

מארק מרון התארח בתוכנית של קונאן אובראיין (אחרי שנים שלא הופיע אצלו), נתן הופעה מעולה וגם השיג הבטחה של קונאן להשתתף בפודקאסט שלו.

Vodpod videos no longer available.

עדכון 20/7/2011 עוד הופעה של מרון בתוכנית (די מהר)-

Vodpod videos no longer available.
פורסם בקטגוריה Combreevs | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה